פסק-דין בתיק ע"פ 9236/05

פ ס ק - ד י ן

1.       זהו ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופטת שלו-גרטל) בת"פ 3122/01 מיום 27.1.05.

רקע עובדתי

2.       המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום המתוקן על פי הסדר טיעון. על פי ההסדר, המערער הודה בביצוע שתי עבירות של מעשה מגונה בבת משפחה, עבירה לפי סעיף 351(ג)(ד), ו-351 (ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר בוצעו בין השנים 89-99. באשר לעונש, הוסכם כי המערער לא יורשע ויגזרו עליו 150 שעות שרות לתועלת הציבור.

          התביעה הסבירה את הנסיבות אשר הביאוה להגיע להסדר הטיעון בקיומם של קשיים ראייתיים נגד המערער לאור העובדה שהמתלוננת עברה את גיל ה-14 והיה צורך להביאה לעדות. המתלוננת נמנעה מלבוא ולהעיד, ובני משפחתה הביעו את התנגדותם לכך.

הכרעת דין בית-משפט קמא

3.       בית-משפט קמא לא קיבל את הסדר הטיעון, הרשיע את המערער וגזר עליו עונש מאסר של שישה חודשים אשר ירוצו בעבודות שירות, ושישה חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט נימק את עמדתו בכך שההסדר איננו עונה על הדרישה שההסדר מהווה איזון הולם בין:

"טובת ההנאה שהוענקה לנאשם, הינו, בין העונש המוצע בהשוואה לנורמת הענישה המקובלת, בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבותיה, ובנסיבות הנאשם, לבין התועלת שיש בו לאינטרס הציבורי, בהתחשב במטרה לשמה נעשה ההסדר" (פיסקה 5 לגזר הדין).

          בית-משפט קמא הוסיף, שהסדר הטיעון מקל עם המערער במידה משמעותית. בבוחנו את עמדת התביעה, לאור האמור בע"פ 6675/95 שילוח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(2) 672, 681-682 (1996), הגיע למסקנה שבמקרה דנן לא מדובר בקושי ראייתי במובן המהותי של המונח, היינו, קושי שלא מכסה את מרכיבי העבירה, ולא נטען להעדר די ראיות  להתגבר עליו בדרך זו או אחרת (סוף עמ' 25 לגזר הדין). בהמשך מציין בית-משפט קמא, כי הפרקליטות לא נהגה כשורה כאשר השהתה את הגשת כתב האישום במשך תקופה של שנתיים במהלכה התיק "שכב" בפרקליטות, ללא כל נימוק המצדיק זאת. אילו הזדרזה הפרקליטות והגישה כתב אישום תקופה סבירה לאחר תום החקירה, המצוקה הראייתית לא הייתה באה לעולם, כי ניתן היה להעיד את חוקר הילדים. בית המשפט הוסיף ואמר:

"אין ספק שעדות המתלוננת הינה חוויה קשה, במיוחד לאור חלוף הזמן, הנעוץ בעיקר, בהתנהלות הפרקליטות, ומסכימה אני בהחלט שכיום נוצר קושי להעידה, ובוודאי שהעדתה לאחר שנים, עלולה לגרום לנזק נוסף" (עמ' 96 לגזר הדין; ההדגשה כאן ולהבא אינן במקור).

חרף הקשיים אותם מפרט בית המשפט, הוא מציע שניתן היה להתגבר על הקושי "בין בצו הבאה או בדרכים על פי החוק לזימונה לעדות", והוסיף "אין בקושי זה כדי להצדיק הסדר טיעון כה מקל, הטומן בחובו המלצה להימנע מהרשעה" (עמ' 26). מכאן עבר בית המשפט קמא להתייחס לחומרה שבעבירות בהן הודה המערער והצורך בהרתעת המערער על ידי הטלת ענישה הולמת, בהתאם לכללים שהפסיקה קבעה. בית-משפט קמא מסכם את עמדתו וקובע:

"סיכומו של דבר, התביעה הרחיקה לכת בתמורה שהסכימה לתת לנאשם עבור הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, סבורתני כי נפל פגם משמעותי בשיקוליה, ולנוכח האיזון הראוי בין שיקולי ענישה רלוונטית, מסקנתי שיש לדחות הסדר זה מכל וכל" (עמ' 30 לגזר הדין).

דיון

4.       בדיון בפנינו, חזר ב"כ המערער על נימוקי הערעור תוך ציון שאין נימוקים מיוחדים לסטייה מעיקרון אי ההתערבות, כל עוד ההסדר שומר על האיזון הראוי בין האינטרס הפרטי של המערער לבין האינטרס הציבורי. עת הודה המערער, הייתה לו ציפייה ותקווה לזכות בהקלה המוסכמת מול ויתורו על טענותיו כולן או מקצתן. אלמלא ההסדר, הוא לא היה מודה בעובדות כתב האישום.

          הצדדים הגיעו להסדר לאחר שהושקעה בו בחינה ומחשבה מעמיקים למצב הדברים אשר נוצר בעקבות סירוב המתלוננת להעיד, בין היתר, כדי למנוע נזק כלשהו למתלוננת, קרובת משפחתו. יתרה מכך, חלוף הזמן (משנת 1999) היה אחד השיקולים שהניעו את הצדדים להגיע להסדר. למעשה, עמדו בפני הפרקליטות אחת משתי האפשרויות: לחזור בה מכתב האישום או להגיע להסדר, והיא בחרה באופציה הפחות גרועה מבחינתה.